אילמת

עם השנים למדתי לראות אחרת את התהליך והמשמעות של היצירה.
ציירתי את הדיוקן העצמי הזה כאשר הייתי בסביבות הגיל 11 וחצי. כשנה וחצי אחרי שעלינו לארץ. ציירתי אותו על הצד השני של הקרטון מקופסת קורנפלקס. משתדלת להעתיק במדויק את תווי הפנים של האני, המביטה בי מתוך המראה.
אהבתי מאוד את איך שיצאו העיניים והאף בציור. אפילו השיער. לאכזבתי הגדולה לא הצלחתי לצייר את הפה. ציירתי ומחקתי, ושוב ציירתי, ושוב מחקתי...
הייתי מאוכזבת מאוד. בלי הפה כל החלקים המוצלחים של הדיוקן לא היו שווים דבר. אפילו לא יכולתי להראות אותו לאיש כי הרי ללא הפה, הציור אינו גמור.
הציור נשמר באחת התיקיות הישנות. אולי קיוויתי שפעם, כאשר אגדל, אסיים אותו.
הלימודים של אימון טיפולי באמנות בשיטת נוביצקי העלו בי את הזיכרון ההוא וגרמו לי לגלות אותו מנקודת מבט חדשה.
במיוחד, אחרי שבתור מטופלת, במפגשים עם שטרן אביתר-מאמן טיפולי בשיטת נוביצקי-מטפל באמנות, הוצפתי בתחושת השתיקה שעלתה מאותה התקופה של החיים שלי. אחרי העלייה. בתחילת שנות התשעים. אולי נבעה ממעבר בין השפות וחוסר יכולת לדבר בכיתה. אולי מסיבה אחרת.
פתאום הבנתי שהעתקתי את עצמי בצורה הכי מדויקת מאי פעם. מפני שלא העברתי אל הדף רק את תווי הפנים, אלא את הדיוקן של המצב הפנימי והרגשי שלי. של השתיקה והשקיפות שהרגשתי בתוכי.
במקום בו היה אמור להיות הפה, נראות חריטות ועקבות של העיפרון, שנשארו אחרי המחיקות החוזרות. כמו מעידות על הרצון והניסיון שלי לדבר. והכישלון בדבר.
הלימודים במרכז נוביצקי לימדו אותי לשאול, להרהר בשאלה - איפה עוד בחיים שלי, בתיקיות הישנות של הזיכרון, נשמרות יצירות, פעולות, מאורעות והתחלות שמחכים להמשך או סיום. שבעצם, כבר עכשיו, כמו שהם, שלמים ובעלי משמעות.