החשיבות והמשמעות של התהליך

הסיפור שכתבתי היה לא משהו, אך מלא בחדוות יצירה והתלהבות. 

הייתי בת 19. הקראתי אותו לקרוב משפחה יקר. 

שאל- "בשביל מה את כותבת? מה המטרה?" 

הוא עצמו, לאורך כל חייו, היה כותב ויוצר. 

באותו היום לא הבנתי מה הוא שואל. והוא לא הבין את מה שאני עונה. 

הייתי כל הזמן כותבת. לא בשביל ספר או מטרה מסוימת. האמנתי בחשיבות של התהליך עצמו. שיש כל הזמן ליצור. בכל דרך אפשרית. כי ככה. כי זה מה שחשוב. איפשהו בדרך קרה בי המהפך. התמקדתי בתוצאה. ביצירת תוצר . 

יש לי ידיד ותיק שכותב שירים בעט נובע. במחברות ופנקסים. הצעתי לו שאדפיס במחשב את כל השירים שכתב עד היום. לעשות סדר. שיוכל לפרסם אותם. הוא לקח זמן לחשוב, לאחר מכן סירב בנימוס. 

רציתי כהרגלי להגיד, שצריך לחלוק את היצירות עם העולם. ושזה לא בריא כאשר הן שותקות בבית על המדף. אך משהו בתהליך האישי שעברתי בשנים האחרונות, הודות לטיפול באמנות, גרם לי לראות את הסיטואציה מנקודת מבט אחרת. פתאום ראיתי את תהליך הכתיבה שלו, כאומנות בפני עצמה. מעוררת השראה ומהפנטת ממש. עם תחושה עמוקה של משמעות. 

לעט נובע יש קצב כתיבה אחר. איטי יותר מעט כדורי. בטח מלחיצות על המקלדת. הידיד בורר את המילים כמו חרוזים של מחרוזת תפילה. בספסל, בהליכה, בהסתכלות על העץ. במעבר בין השינה להתעוררות. והנה לידת דימוי כאן, וזווית ראיה חדשה שם. לאחר ההתבשלות של השיר האיש כמו מצייר אותו, אות אחר אות, על הדף. הדיו מתפשט ונספג בנייר. ברגעים האלה הוא קצת יפני שמצייר הירוגליף על דף אורז.

היום כמו מצטיירת בי מחדש, בדיו של עט נובע, התובנה של החשיבות והמשמעות של התהליך. כמו כן החשיבות לראות ולהעריך אותו. 

*הייתה תקופה שעשיתי יצירות נייר (רוב הסכמות לקוחות מהאינטרנט) עם השירים של הידיד הותיק, אחת מהן מצורפת לפוסט. באישור האיש).