כאשר הייתי בת חמש שיקרתי.זה היה בשעות הערב המאוחרות. עמדתי על המיטה וראיתי את הדודה שלי מתרוצצת בכל הבית. כי לסבא כאבה השן.קינאתי.כי כל תשומת הלב הייתה על סבא.וממני כולם שכחו, בחדר צדדי, עם אור כבוי.כאשר דודה שלי עברה בריצה ליד הדלת, קראתי לה.היא הציצה לתוך החדר."את לא ישנה?""כואב לי..." - חיפשתי נואשות מה יכול לכאוב –" כואבת לי העין" והצבעת על העין השמאלית."רק זה היה חסר" – היא נאנקה. ידיה היו מלאות בצמר גפן ופדים רפואיים בשביל השן של סבא.לא סבלתי כל מה שקשור לרופאים.ובכל זאת אמרתי שכואבת לי העין.לא הייתי בטוחה האם העין יכולה לכאוב, אך להפתעתי כולם האמינו לי.ביום למחרת לקחו אותי לרופא עיניים והסתבר שיש לי עין עצלה. העין השמאלית. זאת שהצבעתי עליה.תוהה עד היום האם הופיעה עין עצלה כי קנאתי ושיקרתי שהיא כואבת? או שהגורל יצר את הסיטואציה הזאת במיוחד כדי שיגלו שיש לי עין עצלה ושנוכל לטפל בה?בסוף לא טיפלנו.כאשר גילו עין עצלה אצל הבן שלי, בגיל שלוש, היה לי מאוד חשוב לטפל בה כמו שצריך. תפרתי כיסוי שחור מיוחד. איתו סגרנו את העין השניה שלו כל יום לכמה שעות.ושיחקנו בפיראטים.האופטומטריסט הלפני אחרון לא האמין שהייתה לו פעם עין עצלה.האופטומטריסט האחרון כן האמין. בחדר חשוך בנפשי עדיין שמורה אותה הילדה, עם שיער קצר ומטולטל. היא עומדת על המיטה שלה ומקשיבה לצעדי ריצה של הדודה בחלק המואר של הדירה.שומרת בליבה סוד - " שהיא מקנא ושיקרה שכואבת לה העין"רציתי לכתוב היום פוסט אחר לגמרי, על משקפיים.אך הילדה הפנימית שלי ביקשה לדבר.חשוב להקשיב לקול הזה, הפנימי, מתוך החדר החשוך של הנפש.אם אנחנו מתעלמים ממנו, הוא מושך את תשומת ליבנו בעזרת כאב ומחלות.תן.י בבקשה לילד.ה הפנימי.ת שלך לדבראשמח לעזור לקול הפנימי שלך להביע את עצמו בעזרת יצירה, במקום כאב ומחלה.