חיה בתחושה שאני מתחזה

כאשר הייתי בת 6 גנבתי ציור של ילד אחר. ככה זה היה:הגעתי לחוג ציור חדש. בחוג היה ילד בשם פילים. הוא היה קטן ממני. הוא היה קטן מכל הילדים בחוג. נמוך ועגלגל. עם שיער שחור. זוכרת איך המורים התפעלו ממנו, דיברו עליו כעל סוג של תופעה. מוכשר בצורה יוצאת דופן.יום אחד אחרי השיעור, ליד דלת כניסה, ראינו שולחנות מלאים בציורים. אמרו לנו שאלה הציורים שהיו בתערוכה. ושנחפש את הציורים שלנו וניקח הביתה.כולם הלכו לחפש בערמות. לא היה ידוע לי על שום ציור שלי שהיה בתערוכה. כולם ניגשו לחפש ציור וגם אני. מצאתי ציור מאוד יפה. עם ים סוער, ואוניה עם מפרש משוטטת ונזרקת בין הגלים. לקחתי את הציור. "זה לא שלך, זה של פיליפ" אמרה ילדה שלא ידעתי את שמה. "לא נכון, זה שלי"- עניתי בביטחון גדול. לקחתי את הציור והלכתי עם סבתא הביתה. כאשר הגענו לארץ, הייתי בת 10, כמה מהציורים שלי לקחנו איתנו, אבל הרוב נמסרו למיחזור נייר. איתם גם הציור של פיליפ. לפני כמה חודשים דודה שלי, ממנה תמיד קיבלתי הכי הרבה מחמאות, אמרה-"חבל שהחלטת ללמוד משחק ולא ציור. עד היום אני זוכרת את העבודות שלך כאשר היית קטנה.  הציור עם הזוהר של הקוטב הצפוני. והטבע הדומם עם הענף והרקע הכתום. ובמיוחד הציור הזה עם האוניה בים הסוער. עד היום הוא עומד לי מול העיניים". רוב החיים שלי אני חיה בתחושה שאני מתחזה למוכשרת. גם בתחום הציור, גם בתחום המשחק, ובכל תחום אחר. שמחה שהיום, במסע הפנימי שלי, בתוך הים הסוער שבתוכי, על הספינה המצוירת של פיליפ, הגעתי לאי שקט. בו אני יכולה לחשוף את תחושת ההתחזות שלי.ואת העובדה שאת הציור הכי יפה בתיקייה שלי גנבתי מילד אחר.מעניין מה נהייה עם פילים?